"בסוף הדרך עוד תמצא את הבית והדלת תהיה פתוחה"

איזה יופי של סיום היה לנו!קמים בבוקר שישי וכל הוויב משתנה…מתארגנים למעבר שוב, למרות שחשבנו שמיצינו ובכל זאת שוב תיקים על הגבים ועוברים להוסטל השני.וואי, המעבר פתאום לאירופה המסודרת, הנקייה והשקטה מרגיש כל כך אחר. פתאום מבינים שממש התרגלנו כבר לתרבות החמה והנעימה שאיתה אמנם מגיע גם הרבה באלגן אבל גם מלא שמחת חיים ברחוב, לעומת הרחוב השקט והמופנם האירופאי…המעבר בעזרת הרכבות הסופר יעילות שלהם מביא אותנו במהירות להוסטל שממוקם לא בדיוק במיקום המושלם שהיינו בוחרים אם לומר זאת בעדינות (רובע החלונות האדומים…), אבל המקום מקסים ומקבלים את פנינו בחיוך (חיוך אירופאי קפוץ אומנם, אבל חיוך!)שמים את הדברים בשמירת חפצים ויאללה, הולכים לתור מעט את העיר, בכל זאת כולנו עם גט' לג  וישנו לסרוגין בלילה…הולכים בכיכרות העיר, עולים לתצפית "מגדל מיין" ולקינוח היום, מגיעים למסעדה טבעונית שהמליצו לנו עליה. אוכלים בתאבון רב ונהנים מאוד. היה טעים כמעט כמו בשר…מחליטים לבקש לשלם מראש על ארוחה לשבת וככה חוסכים לעצמנו התארגנות רצינית.שבת נעימה ורגועה של התגברות על הג'ט-לג, נהנים מהעיר ומתרגשים לקראת המחר.אומנם אירופה קרובה לישראל אבל בחרנו טיסה עם קונקשן להפחית עלויות וככה היום שלנו נמתח לו… אז ביקרנו גם בתורכיה כמה שעות ובשעת ערב מאוחרת… נוחתים בארץ!!

ההתרגשות הגיעה לשיאים חדשים..יורדים בשדה ועוד בשרוול המטוס הילדים גומעים בהתרגשות מטורפת וקוראים בקול כולם יחד כל מילה בעברית שכתובה על הקיר…מחכים לכבודה…כמובן שתיק אחד לא הגיע…ומי יודע אם יגיע. בלאגן כזה בשדה לא ראינו בשום מקום. מזוודות עזובות, זרוקות בהמוניהן וזה לא עושה רוגע בקשר לתיק שלנו והסיכוי שהוא יגיע אלינו…מיידעים את הדלפק, נרשמים ומחליטים שנתעסק בבאסה הזו אחר כך ונותנים מקום לשמחה.אז אחרי עיכוב של שעה בפנים יוצאים החוצה סוף סוף ו…..

אמאל'ה! כאן מתחילה קבלת הפנים המרגשת שממשיכה עד רגעים אילו ממש…חברים טובים שהכרנו בטיול מפתיעים בטירוף ומחכים לנו עם שלט גדול, היינו בשוק, זה היה מרגש!ממשיכים יחד איתם לאחותי ברור שמחכה לנו בחוץ עם הרכב ו….המבורגר לכל אחד וסושי לאיש שלי הצמחוני, תותחית!מגיעים לבית וכבר בכניסה לישוב שלט מקבל את פנינו והכניסה לבית מלאה שלטים ובלונים וילדים חמודים שחיכו עד 2:00 לפנות בוקר לילדים שלנו..,ואבא ואמא שלי , וואי, שנה! לחבק את אבא ואמא!הבית הוכן עבורנו בזכות אמא שלי וחברות שיהיה כל כך מדויק ונעים עבורנו להרגיש שחזרנו הביתה.אז זה נכון שבכל מקום שהיינו דאגנו לקרוא למקום "הבית" אבל אין כמו הבית.וככה, כבר כמה ימים בין פירוק הארגזים, מקבלים עוד חיבוק מחברים ועוד חברים והאחים שלנו וככה עובר השבוע שלנו: פירוק ארגז-חיבוק-פירוק ארגז-קפה עוגיה וחיבוק ופירוק ארגז וחוזר חלילה לפעמים הפירוק היה יחד עם החיבוק וחברים נתנו פה יד, והעוגיות והארוחות זרמו להם אלינו, ישר לכרסנו.והילדים?איפה הם???וואו!  החברים לא הפסיקו לבוא והם הלכו ויצאו ולא ראינו אותם כמעט וזה היה מרגש לראות כמה הם אהובים וכמה התגעגעו אליהם וכמה טוב להם עם החברים שלהם וגם היתה צביטה קטנה בלב שזהו, צריך לדעת לשחרר אותם.

אבל אתמול, רגע לפני שמתחילים פרק חדש, הצלחנו להתאסף יחד לארוחת ערב משותפת בנחת, כל אחד מהילדים קיבל "תעודה" מאיתנו על המסע המיוחד שלו השנה. מסתכלת עליהם  בתחושת גאווה אמיתית. בואנ'ה, הם עברו חתיכת מסע ופתאום כשרואה אותם בסביבה המוכרת להם כל כך, ההבנה מתעצמת בי של כמה הם קיבלו וכמה הם התפתחו וצמחו מכל מה שהצלחנו להעניק להם, פתאום יש לנו מבט זום-אאוט כזה לראות אותם מרחוק ותכלס לקטוף את הפירות.ואני בידיעה שלמה שהדבר שהוספנו לקן המשפחתי הזה שלנו ומה שבנינו כולנו יחד לא יאבד. הוא שלנו, בקירבנו ובליבנו, והוא עכשיו חלק ממה שאנחנו.